חיטוט עצבני בתיק הגדוש, כצפוי – לא הניב תוצאה, כמו במאה הפעמים שקדמו לו. גם הכיסים שקבלו שוב ‘ביקור נימוסין’ – היו ריקים כמו מקודם. אין זכר למפתחות הרכב.
רינה פסעה שוב לכל אורך השביל המוליך מבניין המשרדים בו התקיימה הפגישה ועד לרכב בעודה תרה אחרי המפתחות האבודים. בעוד פחות משעה עליה להיות בפגישת עסקים נוספת בעיר הסמוכה, ובשעת צהריים כזו שכולה פקקים – אם לא תצא כעת, אין לה סיכוי להגיע בזמן והעיסקה הגורלית עלולה להתבטל. אך לשווא. על השביל המרוצף ישנם רק מספר עשבים שוטים וכמה נמלים חרוצות. אין זכר למפתח ולא למשהו שדומה לו.
נכנסה שוב לבניין, סרקה את כל פינות הלובי בדקדקנות, שאלה עוברים ושבים שבמהירותם אף לא שמעו אותה, עלתה בשלישית לקומת המשרדים בה היתה ופכרה ידיה בייאוש. הסיכויים לפגישה מוצלחת הולכים ואוזלים. ברכב הנעול ישנו הלפטופ שלה וכן קלסר מסמכי הפרזנטציה שבלעדיהם הפגישה לא יכולה להתקיים, כך שגם האופצייה לתפוס מונית ירדה מהפרק.
נסיונותיה להשיג מפתח רזרבה לרכב – עלו בתוהו ובייאושה, נזכרה בסגולה העתיקה ששמעה פעם – לנדור לתת שמן למאור לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס ולשאת תפילה מיוחדת למציאת אבידה.
באותו הרגע נדרה שמן למאור, לחשה את התפילה ואף הוסיפה משלה – במידה ואצליח להגיע בזמן לפגישה, אכפיל את תרומתי לכבוד רבי מאיר בעל הנס.
וכשהיא עדיין באותה הקומה – בקצה המסדרון ראתה לפתע את עובדת הנקיון עם עגלתה העמוסה לעייפה מתקרבת אליה ועל העגלה מונחים בשלווה – המפתחות האבודים.
לעיניה המתעגלות בתדהמה של רינה – הצביעה המנקה על שירותי הקומה בהסבירה שמצאה שם את המפתחות ולא ידעה למי הם שייכים וכעת היא בדרכה אל מזכירות הבניין להכריז על האבידה…
רינה נטלה את המפתחות והודתה נרגשות למנקה, במהירות שיא רצה לרכב, התניעה והגיעה בדיוק בזמן לפגישה המוצלחת. עוד באותו יום התקשרה למשרדי ‘אור תורה’, סיפרה את סיפורה המדהים ובקשה שידליקו בעבורה נר שמן לזכות רבי מאיר בעל הנס וכן הרימה תרומה נכבדת להחזקת הציון הקדוש.
